<h1>פירוש רבינו אליקים — יומא</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[יומא נ' ע"ב] אי בתר מכפר, בתר כהן גדול אזלינן דלגביה הוי קרבן יחיד וקרבן יחיד עושה תמורה. אי בתר מתכפר, בתר כהנים דמתכפרין בו קרבן של שותפין הוי ואין עושה תמורה, דתמורה ליכא כלל בציבור, ולא יחליפנו כת' בלשון יחיד. דאמ' ר' אבהו, במסכת תמורה [ב' ע"ב]. מקדיש מוסיף חומש, דכת' ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. מתכפר עושה תמורה, התם מפר' דאי סל' דע' דמכפר עושה תמורה מצינו קרבן ציבור ושותפין שעושין תמורה על יד כהן שמכפר בו. שהיא טובת הנאה שלו, שיכול התורם ליתנה לכל מי שירצה, והתם מפיק ליה מהאי קרא כי תכלה לעשר את כל מעשר וגו' ונתת, דמשמ' מי שמעשר נותן. מיהו הכי קא מיבעיא ליה אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי, דקבועין הן באותה כפרה ואזלינן בתרייהו ואין עושין תמורה. [או] דיל' בקופיא מתכפרי, שאין קבועין באותו קרבן אלא נמשכין אחריו לכפרה דטפילין עמו ולא חשיבי מתכפר ועושה תמורה. קופיא, כמו אקפו ידייכו במסכת חגיגה [ט"ו ע"ב], ט"ן קופיא אשקומא בלע'.
<h2>דף ו:</h2>
[יומא ס"ג ע"ב] ונקרב וגו', בפרשת מדין כת' על מה שהקדישו לבדק הבית. אפי' קדשי בדק וכול', אי שחטן בחוץ דחייב. כל שאינו ראוי כול', וקדשי בדק הבית אינן ראויין לפתח אהל מועד שהן אינן צריכין לבא לפתח כול'. פרת חטאת, פרה אדומה דכת' בה והזה אל נכח פני אהל מועד. ושעיר המשתלח, היה עומד בשעת הגרלה בעזרה, דכת' יעמד חי לפני ה'. שמיוחדין, כגון קדשי מזבח שכל מעשיהם היה בעזרה, אבל פרת חטאת שחיטתה ושריפתה חוץ לעזרה, ושעיר המשתלח מיתתו חוץ לעזרה. ולה' להוציא, בתימ', דקאמרת לה' מי שמיוחדין וכול' יצאו אילו וכול'. אילו אישים, שאינן קריבין על גבי המזבח. מנין שלא יקדיש, קודם יום שמיני שלו. ת"ל קרבן, דמריבויא דקרא שמעי' דמשמיני ואילך רשאי להקדישו לצורך קרבן אבל קודם שמיני לא. לרבות שעיר המשתלח, דכת' ביה לפני ה' דאינו ראוי עד (עד) שיהא בן שמונה, אלמא היכא דכת' לה' לרבות הוא ולא להוציא. התם, דאל פתח אתי לרבות כל הראוי לפתח אהל מועד דין הוא (הוא) דדרשי' להוציא... [מי שאינו מיוחד לה דהיינו] שעיר המשתלח, דאי לרבות מריבויא דאל פתח נפקא. הכא, דקרבן להוציא דהא קרבן אשה לא משמ'... [להביא] אלא דבר הראוי לקרבן על המזבח לאפוקי שעיר המשתלח, לכך דרשי' לה' לרבות דצריך נמי דליהוי בן ח', והכי דרשי' כל התורה כולה ריבוי אחר מיעוט ומיעוט אחר ריבוי, שאם היה ריבוי אחר ריבוי היה... [הכתוב] ממעט, ואם היה מיעוט אחר מיעוט היה מרבה. טע' דרבי רחמנא, לה' להכי אמרי' דשעיר המשתלח במחוסר זמן לא. הא אין הגורל קובע, כלומ' [אין] מגרילין בשעירים אלא בראוי (לאש) [לשם] מש' דלא ידע על איזה מהם יפול הגורל של שם היל' צריך שיהו שניהן ראויין לשם, ומחוסר זמן לא חזי לשם וריבויא דקרא למה לי. אמ' רב יוסף הא מני, דאצטריך לרבויי קרא חנן המצרי וכול'. אפי' דם בכוס, שאפי' נשחט שעיר הנעשה בפנים בן זוגו של משתלח ומת שעיר המשתלח. מביא חבירו ומזווג לו, שיביא אחר במקום שעיר המשתלח ויזווגנו לשעיר שבפנים, ואע"פ שנשחט כבר, ובההוא אחר דמביא איכא למימ' דליהוי כשר במחוסר זמן אי לאו דרבייה רחמ', הואיל דלא עביד ביה הגרלה שהרי הוברר שהוא שעיר המשתלח לפי שזה שבפנים נשחט כבר ואין צריך ראוי לשם, אמ' ליה אי מש' דחנן המצרי לא אצטריך כבר אימור וכול'. דחויין, דלא אמרי' שעיר שבפנים דחה הואיל ומת חבירו שאינו ראוי למצוותו אלא ודאי אינו נדחה. אבל דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה, דדיל' הכי קאמ' אפי' דם בכוס מיתי ומגריל, מביא ב' שעירים אחרים ומגריל עליהם ואותו שיעלה עליו הגורל לעזאזל יזווג לזה שלפנים שנשחט כבר ואותו של שם שבזוגו ירעה, לרבנן, ולר' יהו' ימות כדלקמ' פלוגתא, ואיכא למימ' אפי' לדידיה נמי אין הגורל קובע וכול'. שלא בהגרלה, מביא חבירו שלא בהגרלה, דבהדיא קתני דלא בעי הגרלה היל' אי לאו דרבייה רחמ' אימא דליהוי אידך דלייתי השתא כשר במחוסר זמן. כגון שהומם, אותו שעיר המשתלח לאחר שהוגרל וחיללו על אחר, דבההוא אחר ודאי לא בעי הגרלה ואצטריך קרא לריבוייה דלא ליהוי מחוסר זמן. דפסיל ביה מומא, בשעיר משתלח. אשה, משמ' דבר שיש [בו] אכילת אש כגון אימורין, ואשה לא תתנו התם משמ' נמי כולן. ת"ל מהן, אפי' מקצתן אסור. ואצטריך למיכתב, נמי ריבויא דבעל מום דצריך שלא יהא בעל מום כדין שאר קדשים.
<h2>דף י.</h2>
[יומא נ' ע"ב] אי בתר מכפר, בתר כהן גדול אזלינן דלגביה הוי קרבן יחיד וקרבן יחיד עושה תמורה. אי בתר מתכפר, בתר כהנים דמתכפרין בו קרבן של שותפין הוי ואין עושה תמורה, דתמורה ליכא כלל בציבור, ולא יחליפנו כת' בלשון יחיד. דאמ' ר' אבהו, במסכת תמורה [ב' ע"ב]. מקדיש מוסיף חומש, דכת' ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית וגו'. מתכפר עושה תמורה, התם מפר' דאי סל' דע' דמכפר עושה תמורה מצינו קרבן ציבור ושותפין שעושין תמורה על יד כהן שמכפר בו. שהיא טובת הנאה שלו, שיכול התורם ליתנה לכל מי שירצה, והתם מפיק ליה מהאי קרא כי תכלה לעשר את כל מעשר וגו' ונתת, דמשמ' מי שמעשר נותן. מיהו הכי קא מיבעיא ליה אחיו הכהנים בקביעותא מתכפרי, דקבועין הן באותה כפרה ואזלינן בתרייהו ואין עושין תמורה. [או] דיל' בקופיא מתכפרי, שאין קבועין באותו קרבן אלא נמשכין אחריו לכפרה דטפילין עמו ולא חשיבי מתכפר ועושה תמורה. קופיא, כמו אקפו ידייכו במסכת חגיגה [ט"ו ע"ב], ט"ן קופיא אשקומא בלע'. חומר בזבח מבתמורה, כלומ' חומר בזבח מבתמורתו. נוהג ביחיד כבציבור, דיש בקרנות קרבן יחיד וקרבן ציבור. ודוחה, כלומ' ויש קרבן שדוחה שבת וטומאה. ועושה, כלומ' ויש קרבן שעושה (טומאה) [תמורה]. מה שאין בתמורה, דאין תמורה בציבור ואינה דוחה לא שבת וטומאה, [ו]אין תמורה עושה תמורה. חלה על בעל מום קבוע, שאם אמ' על בעלת מום קבוע זו תחת זו חלה קדושה עליה, דכת' טוב ברע או רע בטוב. ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד, שאפי' פדאו אינו יוצא מקדושתו אלא מש' אכילה לחוד שיכול לאוכלו, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה, בין שקדושתו קדמה למומו קבוע, בין שמומו (קדמה) [קדם] לקדושתו. מה שאין כן בזבח, דשאר זבח שאינו תמורה אי מומו קבוע קודם לקדושתו פודהו והרי הוא כחולין לכל דבריו, אבל היכא דקדושתו קדמה למומו קבוע אם פדאו לא יצא מקדושתו אלא לאכילה בלבד, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה. האי זבח, דקמיירי הכא היכי דמי. מי דוחה את השבת וכול', דקתני בברייתא ודוחה את השבת. אלא לאו דפר, של יום הכיפו' קמיירי דההוא דחי שבת וטומאה דהא קביע ליה זמן ואמרי' לעיל כל מה שקבוע זמנו וכול'. ועושה תמורה, דקרבן יחיד הוא, אלמא בתר מכפר אזלינן. לא באילו של אהרן, דההוא ודאי לאו קרבן ציבור הוא שאין מתכפרין בו אלא הוא לבדו אבל פרו הואיל ומתכפרין בו אחיו הכהנים אימא דבתר מתכפר אזלינן ולא קרבן יחיד הוא. הכי נמי מסתברא, דבאילו של אהרן קמיירי, דאי סל' דע' דפר אם כן מאי האי דקתני מה שאין כן בתמורה דמשמ' תמורתו הוא דלא דחיא שבת וטומאה. הא מיקרב קרבא בחול והא תמורת חטאת היא, דפר הוי חטאת. ותמורת חטאת וכול' לא, מאי תמורה דקתני שם תמורה ולא בתמורת הפר אלא בתמורות דעלמ' אשכחן הכי ולעולם בפר קמיירי, ואימא בתר מכפר אזלינן. אי הכי זבח נמי, לוקמה בזבח יחיד ודקאמ' מי דחי שבת, ת' הא דקתני דוחה שבת לאו בהאי זבח קאמ' אלא שום זבח קתני דאשכחן זבח בעלמא דדחי שבת וטומאה... [וכדתרצ'] אי נמי לוקמה בדציבור ומיהו זבח בעלמ' אשכחן דעושה תמורה. ת' שום זבח לא קתני, (ולא) [אלא] דוחה שבת ועושה תמורה, בזבח דאיירי מעיקרא קאמ' דלא קמיירי אלא בחד זבח. ממאי, קאמינא דשום זבח לא קתני מדקתני חומר בתמורה וכול'.
<h2>דף יג.</h2>
[יומא ס"ג ע"ב] ונקרב וגו', בפרשת מדין כת' על מה שהקדישו לבדק הבית. אפי' קדשי בדק וכול', אי שחטן בחוץ דחייב. כל שאינו ראוי כול', וקדשי בדק הבית אינן ראויין לפתח אהל מועד שהן אינן צריכין לבא לפתח כול'. פרת חטאת, פרה אדומה דכת' בה והזה אל נכח פני אהל מועד. ושעיר המשתלח, היה עומד בשעת הגרלה בעזרה, דכת' יעמד חי לפני ה'. שמיוחדין, כגון קדשי מזבח שכל מעשיהם היה בעזרה, אבל פרת חטאת שחיטתה ושריפתה חוץ לעזרה, ושעיר המשתלח מיתתו חוץ לעזרה. ולה' להוציא, בתימ', דקאמרת לה' מי שמיוחדין וכול' יצאו אילו וכול'. אילו אישים, שאינן קריבין על גבי המזבח. מנין שלא יקדיש, קודם יום שמיני שלו. ת"ל קרבן, דמריבויא דקרא שמעי' דמשמיני ואילך רשאי להקדישו לצורך קרבן אבל קודם שמיני לא. לרבות שעיר המשתלח, דכת' ביה לפני ה' דאינו ראוי עד (עד) שיהא בן שמונה, אלמא היכא דכת' לה' לרבות הוא ולא להוציא. התם, דאל פתח אתי לרבות כל הראוי לפתח אהל מועד דין הוא (הוא) דדרשי' להוציא... [מי שאינו מיוחד לה דהיינו] שעיר המשתלח, דאי לרבות מריבויא דאל פתח נפקא. הכא, דקרבן להוציא דהא קרבן אשה לא משמ'... [להביא] אלא דבר הראוי לקרבן על המזבח לאפוקי שעיר המשתלח, לכך דרשי' לה' לרבות דצריך נמי דליהוי בן ח', והכי דרשי' כל התורה כולה ריבוי אחר מיעוט ומיעוט אחר ריבוי, שאם היה ריבוי אחר ריבוי היה... [הכתוב] ממעט, ואם היה מיעוט אחר מיעוט היה מרבה.
<h2>דף יד.</h2>
[יומא נ' ע"א] ותיפוק לי[ה], דאין נכנס שיני בשחיטתו של ראשון, מש' דההוא פר חטאת הוא דכת' בפר בן בקר לחטאת, ואמ' בתרויהו דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא דתו לא הוי בר הקרבה דתנן במסכת תמורה [ט"ו ע"א]. דאיכא דסבר לחטאת ציבור היא וה' חטאות מיתות וסימניך ותמנע. אמ' לו ר' מאיר וכול', לקמ' מפר' אמאי קרי פסח קרבן יחיד וחגיגה קרבן ציבור, הכי נמי דאיכא למאן דאמ' דיחיד ופר העלם דבר של ציבור מי איכא מאן דאמ' דיחיד היא אלא ודאי דציבור היא, ולעול' הא דאמ' ר' מאיר נמי דקרבן יחיד הן לאו משום דאיכא מאן דפליג עליה, אלא ר' מאיר לתנא קמא קמהדר, דקאמ' יש בקורבנות יחיד שאין בקרבנות ציבור ויש בקרבנות ציבור מה שאין בקרבנות יחיד, בקרבנות ציבור שאין בקרבנות יחיד דקרבן ציבור דוחה וכול'. וקרבנות יחיד כללא הוא, דשום קרבן יחיד לא דחי לא (שום) [שבת] ולא טומאה והלא פר יום הכיפו' וכול'. כללא הוא, בתימ' דקרבן ציבור דחי טומאה ושבת והלא פר העלם וכול'. אלא נקיט האי כללא בידך, לתנא קמא קאמרי' ר' מאיר ור' יעקב. כל שזמנו קבוע, כגון פר ופסח דלא איפשר למיעבד למחר וליומא אחרי'. חגיגה אין זמנה קבוע שאם לא חגג יום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל.
[יומא כ"ט ע"ב] כל הקרב ביום, כגון נדרים ונדבות ושאר קרבנות. כל הקרב בלילה, כגון שמן לנירות, שזו (הוא) [היא] שכשירה מערב ועד בקר. קרב בין ביום ובין בלילה, איברים ופדרים שהתחלתן ביום והשלמתן בלילה. וקתני מיהת, קדש ביום ביום אין בלילה לא אלמא דבר הרגיל ליקרב ביום אם קרב בלילה אין כלי מקדשו. ת' דיל', הא דקאמ' קדוש ביום ובלילה לא ליקרב הוא דאינו קדוש, אבל (קודש) [קדוש] הוא ליפסל דלא מצי למיהדר ולמיקמציה כמעיקרא דפסולה היא כדאמרי'.
<h2>דף טז.</h2>
[יומא נ' ע"א] ותיפוק לי[ה], דאין נכנס שיני בשחיטתו של ראשון, מש' דההוא פר חטאת הוא דכת' בפר בן בקר לחטאת, ואמ' בתרויהו דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא דתו לא הוי בר הקרבה דתנן במסכת תמורה [ט"ו ע"א]. דאיכא דסבר לחטאת ציבור היא וה' חטאות מיתות וסימניך ותמנע. אמ' לו ר' מאיר וכול', לקמ' מפר' אמאי קרי פסח קרבן יחיד וחגיגה קרבן ציבור, הכי נמי דאיכא למאן דאמ' דיחיד ופר העלם דבר של ציבור מי איכא מאן דאמ' דיחיד היא אלא ודאי דציבור היא, ולעול' הא דאמ' ר' מאיר נמי דקרבן יחיד הן לאו משום דאיכא מאן דפליג עליה, אלא ר' מאיר לתנא קמא קמהדר, דקאמ' יש בקורבנות יחיד שאין בקרבנות ציבור ויש בקרבנות ציבור מה שאין בקרבנות יחיד, בקרבנות ציבור שאין בקרבנות יחיד דקרבן ציבור דוחה וכול'. וקרבנות יחיד כללא הוא, דשום קרבן יחיד לא דחי לא (שום) [שבת] ולא טומאה והלא פר יום הכיפו' וכול'. כללא הוא, בתימ' דקרבן ציבור דחי טומאה ושבת והלא פר העלם וכול'. אלא נקיט האי כללא בידך, לתנא קמא קאמרי' ר' מאיר ור' יעקב. כל שזמנו קבוע, כגון פר ופסח דלא איפשר למיעבד למחר וליומא אחרי'. חגיגה אין זמנה קבוע שאם לא חגג יום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל. שעירי ע"ז, לאו תרויהו שעירי נינהו אלא פר ושעיר. אחרים תחתיהן, והראש[ו]נים נמצאו. שאין חטאת ציבור מתה, אלמא דפר של יום הכיפו' הוי קרבן ציבור, וקשיא למן דאקשי לעיל תיפוק דחטאת שמתו בעליה היא דחטאת יחיד הוא. מאי פר, דקאמ' גבי שעיר של יום הכיפו' פר העלם דבר של ציבור. כי קתני, של יום הכיפור' אשעיר קאי דהוי של ע"ה ופר דקמיה לחודיה קאי. והתניא פר יום הכיפו' כול', דקתני נמי כדלעיל שאבדו והפריש וכול'. השותפין, דלא איקרי קרבן ציבור אלא קרבן של שותפין הואיל ולא מכפרי ביה אלא אחיו הכהנים עמו. ומאי נפקא מינה, אי חטאת ציבור היא אי חטאת השותפין היא, דמכל מקום לא מצית למיקשי תיפוק לי ולמיתה אזלא, דחטאת השותפין לאו למיתה אזלא נפקא ליה לרבא לסלוקיה לרב עמרם ממאי דקרייה חטאת ציבור ולא ליקאי לכהני ציבור, ת' הא קמ"ל דלא מייתו כהנים פר בהוראה ושפיר תריץ רב עמרם לעיל, דקיימ' לן ציבור שעשו בהוראת בית דין מביא כל שבט ושבט פר אחד, ולהכי אמרי' דפר יום הכיפור' חטאת השותפין הוא לא חשיבי כהנים לחודייהו שבט אלא יחידים הוו ולא מייתי אלא מתכפרי עם שאר יש', אלא אי אמרת חטאת ציבור הוא אם כן חשיב כשבט באנפי נפשייהו ומייתי אינהו לחוד פר בהוראה מכלל דאיכא למאן דאמ' דציבור הוי וקשיא למאן דאמ' חטאת שמתו בעליה הוא דקרבן יחיד הוא.
<h2>דף טז:</h2>
[יומא נ' ע"ב] חומר בזבח מבתמורה, כלומ' חומר בזבח מבתמורתו. נוהג ביחיד כבציבור, דיש בקר[ב]נות קרבן יחיד וקרבן ציבור. ודוחה, כלומ' ויש קרבן שדוחה שבת וטומאה. ועושה, כלומ' ויש קרבן שעושה (טומאה) [תמורה]. מה שאין בתמורה, דאין תמורה בציבור ואינה דוחה לא שבת וטומאה, [ו]אין תמורה עושה תמורה. חלה על בעל מום קבוע, שאם אמ' על בעלת מום קבוע זו תחת זו חלה קדושה עליה, דכת' טוב ברע או רע בטוב. ואינו יוצא לחולין ליגזז וליעבד, שאפי' פדאו אינו יוצא מקדושתו אלא מש' אכילה לחוד שיכול לאוכלו, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה, בין שקדושתו קדמה למומו קבוע, בין שמומו (קדמה) [קדם] לקדושתו. מה שאין כן בזבח, דשאר זבח שאינו תמורה אי מומו קבוע קודם לקדושתו פודהו והרי הוא כחולין לכל דבריו, אבל היכא דקדושתו קדמה למומו קבוע אם פדאו לא יצא מקדושתו אלא לאכילה בלבד, אבל אסור הוא בגיזה ועבודה.
<h2>דף כ.</h2>
[יומא מ"ב ע"א] מאי שנא פרה, דפסולה בזר. לאו עבודה היא, ולהכי כשירה בזר. פרה נמי, שחיטתה לאו עבודה היא ותיכשר בזר. דקדשי בדק הבית היא, כדאמרי' במסכת שבועות בפרק ראשון [י"א ע"ב] שאם מצאו אחרת נאה הימנה מוכרין אותה ולוקחין האחרת, והיל' פסולה בזר.
<h2>דף כב.</h2>
[יומא ס"ו ע"א] רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות, דאין יכול כהן ליכנס לשם וליטלה קרבן ורועה.
[יומא ס"ד ע"א] (משנה) לקח אחד מהן היום וכול', דלא הוי לקיחתן כאחת. ויאמר אם של שם מת, האי ויאמר דתני תחילה משמ' כמן דתני לה בסוף אלא שכך לש' המשנה, והכי פירושא, אם של שם מת יאמר זה שיעלה זה שיני שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו במקומו של זה שמת. ואם של עזאזל מת, יאמר זה שעלה וכול' דויאמר דקאמ' לעיל קאי נמי אהא. והשיני ירעה וכול', מפר' בגמ' מאי שנא דפליגי בין רב ור' יוחנן. שאין חטאת ציבור מתה, מפרש בתמורה [ט"ו ע"א]. ועוד כול', מפר' בגמ' דר' יהו' פליג בתרתי, חדא דחטאת ציבור קסבר דמתה, וחדא דבעלי חיים נדחין. נשפך הדם, של שעיר הנעשה בפנים. מת המשתלח, ועדיין לא נזרק הדם. (גמרא) אמ' רב שיני, דקאמ' רבנן השיני ירעה, בשיני שבזוג שיני קאמרי דאותן ב' אחרים כשהגריל עליהם לאחר כך האחד מהם יתקיים במקום המת והאחד ירעה, דהאי שיני שבזוג ראשון שלא מת יקרב. ה"ג אמ' רב שיני שבזוג ראשון יקרב שיני שבזוג שיני ירעה עד שיסתאב. ר' יוח' אמ', שיני דקאמרי רבנן ירעה, בשיני שבזוג ראשון קאמרי דהואיל ומת חבירו נדחה לו זה לגמרי. אבל שיני שבזוג שיני יקרב, דשניהן קריבין. רב סבר בעלי חיים אינן נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון יקרב, ואע"פ שנדחה כשמת הואיל ועכשיו יש לו אחר במקום חבירו הוי חוזר ונראה, להכי נקט בעלי חיים שאילו נשחט והדר מת משתלח ידחה לעולם, וליכא דפליג בהא אלא חנן המצרי דקאמ' לעיל אפי' דם בכוס. ור' יוח' סבר בעלי חיים נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון ירעה. מאי טע' דרב, דאמ' אינן דוחין. ממחוסר זמן, מקרבן קודם ח' ימים שלו. דהשתא לא חזי, עד שיהו לו ח' ימים כדכת' ומיום השמיני והלאה וגו'. כי הדר מיחזי, דיש לו ח' ימים שפיר דמי, ונקרב אע"פ שבתחילה נדחה הכא נמי לא שנא אע"ג דנדחה כשמת חבירו, הואיל ועכשיו יש לו אחר חוזר ונראה. התם לא איתחזי כלל, קודם שיגיע זמנו ולהכי דמי כמן דלא אקדשיה עד השתא לאחר זמן, אבל האי נראה הוה מעיקרא קודם שמת חבירו ונראה הוא כשמת חבירו היל' שוב אינו חוזר ונראה. לאו אע"ג דהשתא לא חזי, בעוד שהמום עליו. כי הדר מיחזי, דעבר הימנו מום שפיר דמי, דבעלי מומין אינן נדחין. והתם מנלן, דכי עבר הימנו המום דהוי ראוי. ור' יוח', אמ' לעול' בעלמ' בעלי חיים נדחין דממעט רחמ' הכא גבי בעל מום עובר בהן דמשמ' הני הוא דכי עבר מומם כול'. ורב, ההוא בהם לא למעוטי שאר נדחין הוא דאתי, אלא להכי משמ', בהם לא ירצו, דכי איתנהו בעייניהו הנהו בעלי מומין דליכא בהו שום תערובת הוא דלא ירצו, הא על ידי תערובת שהקריבן עם איברי קדשים שלימין שלא הוממו נרצו.
<h2>דף כב:</h2>
[יומא נ"ז ע"ב] בכוסות, שלא התערבו הדמים ביחד אלא מזרקות נתערבו שאינו יודע איזה מהן כוס של פר ואיזה של שעיר, נותן מכוס אחד (כוס) אחת למעלה וז' למטה וחוזר ונותן מכוס (אחד) [אחר] א' למעלה וז' למטה וחוזר ונותן מכוס ראשון א' למעלה וז' למטה, דממה נפשך אי כוס ראשון הוי של פר ושיני של שעיר מתנות ראשונות ואמצעיות הויין חשובות ואחרונות כמו שאינן, ואי שיני הוי של פר אמצעיות ואחרונות חשובות וראשונות כמו שאינן, והשתא ממה נפשך עבד כסדרן של פר ואחר כך של שעיר. מקצת דמים נתערבו, כגון שנשפך קצת מדם של פר וקצת מדם של שעיר לתוך [כוס] שלישי. מודאן קא יהיבי, מן הדמים שנשארו בכוסות שהן דמין ודאין ולא מן התערובת שבכוס ג', מיהו הא קמיבעיא לי[ה] הנך דמים שבכוס ג' שירים הוו וליסוד אזלי, ליסוד של מזבח החיצון כדין שירים של פר ושעיר כדאמ' במתני' לקמ' [נ"ח ע"ב] תנא קמא סבר דחויין הוו, דהואיל ולא הוה מצי יהיב מההוא כוס ג' הוי דחוי ואזלי לאמה, דנשפכין לאמה היוצאת לנחל קדרון מתחת המזבח. אפילו למן דאמ', בסמוך פלוגתא. כוס עושה לחבירו שירים, כגון שקיבל דם החטאת בשני כוסות ונתן כולהו ז' מתנות מכוס אחד, דאע"ג דלא נתן כלום מהנך כוסות חשבינן להו שירים ונשפכין ליסוד הואיל וכבר נתן כולהי מתנות. הני מילי היכא דאי בעי למיתב מצי יהיב, דלכתחילה כי נתן המתנות מכוס זה לחוד אילו הוה מצי למיתב מכוס אחר הרשות בידו שכולן ראויין הן כאחד, אבל הכא כי נתערבו מקצת דמים דאי בעי למיתב לא מצי יהיב, דתערובת שבכוס שלישי לא הוי ראוי למתנות כודאין שבשני כוסות, היל' לא הוי שירים אלא דחויין לאמה. דלא יהיב מיניה, שמן הדם שבשאר כוסות לא נתן כלום שהרי בכל כוס וכוס בפני עצמו קיבל דם מן הבהמה, אבל הכא באילו ב' כוסות היה כל דם הפר מתחילה בכוס אחד וכל דם השעיר בכוס [אחד] אלא שלאחר מיכן נשפך קצת מכוס זה וקצת מכוס זה לתוך כוס שלישי, ונמצא כשנתן משני כוסות ראשונים שנתן מדם שנפרד מאותו דם שבכוס ג' ולהכי דין הוא דליהוי דם תערובת חשוב שירים. דתניא, פלוגתא דשירים ודחוי. למעלה הוא א', בשעיר של נשיא בפרשת ויקרא ואת דמו ישפך אל יסוד מזבח העולה. ולמטה, בשעירה של יחיד הוא א' את כל דמו ישפוך אל יסוד המזבח, דמשמע כולו, ומכדי שם חטאת חד הוא. והך בריתא משובשת היא בספרים אלא כך היא כתובה בתורת כהנים, למעלה הוא א' [ויקרא ד'] ואת דמו ישפוך, ולמטה הוא א' [שם] ואת כל (דמו) [דמה] ישפוך. מנין לחטאת שקיבל דמה בד' כוסות ונתן מכל אחד ואחד מתנה אחת שיהו כולם נשפכין ליסוד, ת"ל ואת כל דמה ישפוך. יכול אפי' נתן מאחד מהן שיהו כולם נשפכין ליסוד, ת"ל ואת דמו ישפוך, הוא נשפך ליסוד והן נשפכין לאמה. ר' אלעז' ביר' שמע' או' מניין שאפי' נתן ד' מתנות מכוס אחד שיהו כולם נשפכין ליסוד ת"ל ואת כל דמה ישפוך. והכת' ואת דמו ישפך אמ' רב אשי ההוא וכול', וכך היא עיקר, כל דמה משמ' כל דמה שנתן מהן מתנות, ואת דמו משמ' שאינו זורק אלא מקצת דמו, אותו כוס שנתן ממנו ולא האחרים מדלא כת' כל, והשתא שמעי' דלר' אלעז' ביר' שמע' דאית ליה כוס עושה חבירו שירים, ולתנא קמא אית ליה כוס עושה חבירו דחוי, והשתא קפריך לר' אלעז' ביר' שמע' דהיכי מצי למימ' דכולן נשפכין ליסוד והכת' את דמו דלא משמ' אלא דמו של אותו כוס, ההוא ואת דמו מיבעי ליה. למעוטי שירים שבצואר בהמה, היינו דם התמצית דהכי משמ' ואת דמו דם גופיה של נפש ולא דם התמצית.
<h2>דף כג.</h2>
[יומא ס"ה ע"א] נתכפר בשאינה אבודה, כגון שהפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בחטאת זו שנייה שלא נאבדה, ואחר כך מצא את האבודה ואבודה מתה, והכא נמי כיון דאמרי' דשיני שבזוג שיני יקרב הוה ליה מתכפר בשאינה אבודה, היל' האחרת תמות דהשתא דייקא מתני' כר' יוח'. אלא לרב, דאמ' דשיני שבזוג ראשון יקרב אם כן לא חשבינן לה כאבוד[ה], ואע"ג דנדחה ביני ביני והוו להו שוין זה והאחרון שהביא דהוה ליה כמפריש ב' חטאות לאחריות שאם מת האחד השיני עומד תחתיו. ואמ' רב הושיעיא וכול', כלומ' וכיון דהכי הוא שיני שהביא באחרונה אמאי ימות גבי יחיד, הא לא גמירי מיתה בכי האי גוונא אפי' גבי חטאת יחיד כדר' הושעיא, ואמאי נקט טע' לפי שאין חטאת ציבור מתה אפי' חטאת יחיד נמי כי האי גוונא לא הויא מתה, אלא ודאי לא דייקא מתני' כוותיה ותיובתא דרבא. ה"ג כיון דאמ' רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון מעיקר' כמפריש לאיבוד דמי, כלומ' לעול' דייקא מתני' כוותיה דרב דכיון דמסקינן לעיל דרב סבר ליה כר' וכול', מעיקרא תחילת הפרשתו של אחרון דמי כמפריש לאיבוד וחשבינן ליה כאבוד ולהכי ימות גבי יחיד, דלא דמי להא דר' אושעיא דהתם שניהן שוין לכפרה באי זה מהן שירצה. בשלמ' לר' יוח' דאמ' שיני שבזוג ראשון, כאמרי רבנ' ירעה ור' יהו' אמ' ימות, השתא לר' יהו' מיכפר בשיני שבזוג שיני. אלא לרב דאמ' שיני שבזוג שיני, הוא דקא מיפלגי דרבנ' אמרי ירעה ור' יהו' אמ' ימות אם כן במאי איכפר אליבא דר' יהו', דהא בשיני שבזוג ראשון לר' יהו' לא מיכפר דבההוא נמי קאמ' ר' יהו' ימות מש' דקסבר בעלי חיים נדחין, אלא ודאי לא דייקא מתני' כוותיה דרב וקשיא לרבא. ת' מי סברת דר' יהו', קמהדר ברישא אם הוא שיני דמיירי ביה רבנ' דירעה דהיינו שיני שבזוג שיני, לא אשיני שבזוג ראשון קאי, וקא מהדר להו [ל]רבנן דאמ' שיני שבזוג ראשון יקרב, [ו]אמ' להו לא (לא) שיני שבזוג ראשון (ומת) [ימות] דבעלי חיים נדחין דהיינו ההוא דקאמ' בסיפא נמי דימות ולהכי קתני, ועוד מש' דברישא לא הוי עיקר פלוגתייהו אלא במיתה ורעייה ובסיפא הוי עיקר פלוגתייהו בבעלי חיים נדחין, ולעול' אליבא דר' יהו' מיכפר בשיני שבזוג שיני. איכא דמותיב, במקום ההיא תיובתא דלעיל דקתני בשלמ' לרב בהא פליגי וכול', וקא מותבי בהא לישנא. תנן ועוד אמ' ר' יהו' נשפך הדם ימות המשתלח וכול' בשלמ' לרב, דאמ' דלרבנן שיני שבזוג ראשון יקרב ואידך שבזוג שיני ירעה ולא אמרי' ימות ור' יהו' סבר ימות, היינו דקא מיפלגי ברישא בחטאת ציבור וסיפא דקאמ' ר' יהו' נשפך הדם ימות המשתלח, וקמיפלגי רבנן עליה ואמרי דלא ימות המשתלח מש' דאין בעלי חיים נדחין, והיינו דקאמ' ר' יהו', ועוד דברישא קמיפלגי בחדא וסיפא בחדא. אלא לר' יוח', דאמ' דברישא אפי' לרבנן שיני שבזוג ראשון ירעה דבעלי חיים נדחין. מאי ועוד, הא אפי' רבנן מודו דודאי בעלי חיים נדחין, קשיא.
[יומא ס"ד ע"ב] תנן שאין חטאת ציבור מתה, משמע דלהכי אצטריך למעוטי חטאת ציבור דאינה מתה. דהא דיחיד כי האי גוונא, כגון שהפריש חטאתו ונפל בו מום והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון מום עובר, והרי שניהן עומדין כשהן (שלומין) [שלימין] תמות. בשלמ' לר' יוח', דאמר שיני שבזוג שיני יקרב ושיני שבזוג ראשון ירעה דהוה ליה כאבוד, מש' הכי דכוותה גבי חטאת יחיד השיני שהביא באחרונה יקרב והראשון ימות, הואיל וחשבינן ליה כאבוד דדין אבודה למיתה. כדר' אבא, במסכת תמורה בפרק ולד חטאת. דאמ' ר' אבא אמ' רב הכל מודין, בין ר' בין רבנן.
<h2>דף כג:</h2>
(יומא נ"ה ע"ב) [גוזלי עולה], שכל מי שהיה מתנדב להביא קן... [עולה היה שם המעות שם], ולפי שהן קטנים קרי להו בני יונה גוזלות. כולן עולות, ... [דברי ר' יהודה, ו]פליגי עליה במסכת שקלים [פ"ו מ"ה] דאמרי'... [דהוו ב'] קינין אחד לחטאת ואחד לעולה. קלעים, אחורי כפורת, ואית דגרסי זהב לכפרת לעשות כלים שנקרא כפרת... [דהיינו מזרקות שנקרא כפורי זהב]. וששה שופרות לנדבה, מפרש בשקלים [פ"ו מ"ו] כנגד ו'... [נדבות, מותר חטאת, מותר אשם, מותר קנים, מותר קרבנות נזיר, מותר אשם מצורע, ונדבה סתם], אלמא לר' יהו' אית ליה כתיבה. אמרי במערבא, האי דקתני מפני תערובת חובה בנדבה לאו מש' דסביר' ליה לר' יהו' דלא איפשר בכתיבה, דודאי אית ליה כתיבה, אלא גזיר' מש' תערובת חטאת שמתו בעליה... [שנתנו מעות] חטאת דקיני חובה, דאיכא למיחש שמא ימות אחד מן המביאין בשופר ונמצאו דמי חטאת מעורבין באחרים ויהו כולן פסולין מש' [ד]חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, ולפיכך היו נותנין כל אחד (דמין) [דמיו] במקום אחד בפני עצמו.
<h2>דף כד.</h2>
[יומא ס"ד ע"א] (גמרא) אמ' רב שיני, דקאמ' רבנן השיני ירעה, בשיני שבזוג שיני קאמרי דאותן ב' אחרים כשהגריל עליהם לאחר כך האחד מהם יתקיים במקום המת והאחד ירעה, דהאי שיני שבזוג ראשון שלא מת יקרב. ה"ג אמ' רב שיני שבזוג ראשון יקרב שיני שבזוג שיני ירעה עד שיסתאב. ר' יוח' אמ', שיני דקאמרי רבנן ירעה, בשיני שבזוג ראשון קאמרי דהואיל ומת חבירו נדחה לו זה לגמרי. אבל שיני שבזוג שיני יקרב, דשניהן קריבין. רב סבר בעלי חיים אינן נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון יקרב, ואע"פ שנדחה כשמת הואיל ועכשיו יש לו אחר במקום חבירו הוי חוזר ונראה, להכי נקט בעלי חיים שאילו נשחט והדר מת משתלח ידחה לעולם, וליכא דפליג בהא אלא חנן המצרי דקאמ' לעיל אפי' דם בכוס. ור' יוח' סבר בעלי חיים נדחין, ולהכי שיני שבזוג ראשון ירעה. מאי טע' דרב, דאמ' אינן דוחין. ממחוסר זמן, מקרבן קודם ח' ימים שלו. דהשתא לא חזי, עד שיהו לו ח' ימים כדכת' ומיום השמיני והלאה וגו'. כי הדר מיחזי, דיש לו ח' ימים שפיר דמי, ונקרב אע"פ שבתחילה נדחה הכא נמי לא שנא אע"ג דנדחה כשמת חבירו, הואיל ועכשיו יש לו אחר חוזר ונראה. התם לא איתחזי כלל, קודם שיגיע זמנו ולהכי דמי כמן דלא אקדשיה עד השתא לאחר זמן, אבל האי נראה הוה מעיקרא קודם שמת חבירו ונראה הוא כשמת חבירו היל' שוב אינו חוזר ונראה. לאו אע"ג דהשתא לא חזי, בעוד שהמום עליו. כי הדר מיחזי, דעבר הימנו מום שפיר דמי, דבעלי מומין אינן נדחין. והתם מנלן, דכי עבר הימנו המום דהוי ראוי. ור' יוח', אמ' לעול' בעלמ' בעלי חיים נדחין דממעט רחמ' הכא גבי בעל מום עובר בהן דמשמ' הני הוא דכי עבר מומם כול'. ורב, ההוא בהם לא למעוטי שאר נדחין הוא דאתי, אלא להכי משמ', בהם לא ירצו, דכי איתנהו בעייניהו הנהו בעלי מומין דליכא בהו שום תערובת הוא דלא ירצו, הא על ידי תערובת שהקריבן עם איברי קדשים שלימין שלא הוממו נרצו. כדתנן איברים, של קדשים כשירין שנתערבו באיברים בעלי מומין. ר' אלעז' וכול', יקרבו כל שאר הראשים דאיכא למימ' ההוא דקרב תחילה היה של בעל מום ואינך כולהו כשירין ואליבא דר' אלעז' נסיב לה דעל ידי תערובת נרצו. יצא לבית השריפה, הואיל דאיכא לספוקיה היינו ההוא דבעל מום דאפי' על ידי תערובת לא נרצו. ואידך, ר' יוח' לעולם בהם למעוטי הוא דאתי והא דאמרת בעייניהו הוא דלא נרצו. נפקא ליה מבם בהם, מדמצי למיכתב קרא בם וכת' בהם. ואיבעי האי קרב, ואמאי קאמ' דשיני שבזוג ראשון יקרב ולא שיני שבזוג שיני. ה"ג אמ' רבא רב סבר לה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון, כלומ' ודאי אי בעי מצי קרב שיני שבזוג שיני, אי לאו מש' דסבר ליה כר' יוסי דאמ' מצוה בראשון לפיכך שיני שבזוג ראשון יקרב. דתנן, במסכת שקלים [פ"ג מ"ב]. שבהן תורמין, את תרומת הלשכה בג' קופות. והיה כת' בהן, באותן ג' קופות. דיל' שני התם, דלהכי אמ' מצוה בראשון להביא קורבנות מקופה שנתרמה ראשון מש' דבעידנא כול'. לא איתחזי בתרייתא, דעדיין לא נתרמה דטבל, אבל הכא שיני שבזוג ראשון מיהא לא איתחזי עד הגרלה דזוג שיני וההוא שעתא חזי אף שיני שבזוג שיני, והכא לא לימא ר' יוסי דמצוה בראשון. ר' יוסי א' מצוה בראשון, דהכא בעידנא דאיתחזי קמא דאיתחזי בתרא, שאם ירצה אפי' מכמה בני צאנו לעשות מהן פסחים הרשות בידו ואפי' הכי קאמ' מצוה בראשון, הכא נמי לא שנא.
[יומא ס"ב ע"א] ר' יוסי א' מצוה בראשון, דהכא בעידנא דאיתחזי קמא איתחזי נמי בתרא, שאם היה רוצה קודם שאבד הראשון היה שוחטו, וכי הפריש לשיני דחי ליה לקמא ואפי' הכי קאמ' מצוה בראשון, הכי נמי גבי שעיר.
<h2>דף כז:</h2>
[יומא פ"ג ע"א] וליספו ליה על פי בקי אחד, בתימ' דמאי צריך בקיין הא אמרי' לעיל דאי אמ' איני צריך ואפי' רופא אמ' צריך מאכילין. לא צריכא דאיכא אחרינא בהדיה, דחולה דאמ' לא צריך, דהשתא איכא תרי דאמרי לא צריך חולה ואידך, היל' צריך ב' בקיין. ה"ג אי הכי על פי בקיין פשיט', דתרי ותרי נינהו וספק נפשות להקל. לא צריכא דאיכא תרי אחרינא בהדיה ואע"ג דאמ' רב ספרא תרי כמאה ומאה כתרי הני מילי לעניין עידות אבל לעניין אומדנא בתר דיעות אזלינן, עד כן מילתיה דרב ספרא, ומיכן ואילך דייק תלמוד עלה, כלומ' פשיט' דמאכילין אותו על פי תרי מיהא ליכא אלא ב' דיעות דאמרי לא צריך והני נמי [ד]אמרי צריך הויין ב' וכול', תרי אחרינא בהדיה דהשתא הוו להו ג' דאמרי לא צריך חולה גופיה ואידך ב' ליכא אלא ב' דאמרי צריך, ואע"ג דאמ' רב ספרא דהא אמרי' בעלמ' תרי כמאה דהנהו מאה לא חשיבי אלא כתרי, דהני מילי דאמרי' הכי לעניין עדות שהרי כת אחת יכולה (אחת) להכחיש כמה כיתי עדים אבל לגבי אומדנא לאמר דבר אחד בתר רוב דיעות אזלינן, והכא נמי גבי האי חולה דאיכא רוב דיעות דאמרי לא צריך, שאומדין אותו שיוכל להתענות ובתר רוב אזלינן. הני מילי בתר אומדנא דממון, כלומ' היינו דאשמעי' מתני' דאפי' הכי דאיכא תלת דאמרי לא מאכילין אותו על פי בקיין תרי דהני מילי דבתר אומדנא אזלינן. אבל הכא, בהאי חולה ספק כול' ולא אזלינן בתר רוב דיעות. אומדנא דממונא כגון ששמין דבר אחד.
